[זינוק] עומד ביום שישי ה- 19.9 על קו הזינוק ברחובות יחד עם עוד 289 אנשים שקמו בשעה 5:20 בבוקר במטרה אחת: לרוץ אל נקודה B במרחק 5 ק"מ בדיוק ולחזור. בזמן שאני מחכה לזינוק בתוך ענן של בן-גיי שמאפיין קווי זינוק של מירוצים בארץ (מעניין אם זה ככה גם בחו"ל) אני חוזר על המנטרה של המרתוניסטית שהשביעה אותי לא לרוץ מהר מדי: "זה לא תחרות, זה רק מירוץ אימון, תתחיל בקצב שלך".

–1,2,3,4,5 ויצאנו לדרך

–

[קילומטר ראשון] מגיעים לכיכר, עדיין בקצב שלי והדופק רגוע על 154. מסתכל אחורה ונדהם לגלות שלא רחוק ממני רצים שלושה אנשים: איש אחד ממש זקן, איש אחד קצת צולע עם בעיות הליכה ובחורה. לפני רצים שני ילדים שסוחבים תיק על הגב ושתי נשים מבוגרות. "אין מצב שאני מגיע אחרון" חשבתי לעצמי ובנקודה זו כל המנטרה של המרתוניסטית הלכה לעזאזל.

–

[2 ק"מ] השארתי מאחורי את הזקנים והחולים וממשיך להתקדם מהר. לפני אני רואה שלושה חבר'ה שראיתי בחניון שנראים כמו ליצנים ונשבעתי לעצמי שלא אגיע אחריהם. "הם אולי רצים עכשיו מהר, אבל את הקילומטרים סופרים במדרגות" אני חושב לעצמי. בערך בנקודת ה 2.5 ק"מ בחורה עצרה בצד להקיא, העליות באמת היו מרגיזות שם. מבט מהיר בשעון הדופק מגלה את המספר 184 שאומר שאני ממש לא רץ בצב שלי. אבל להאט? יש משימה קודם.

–

[4 ק"מ] הדופק יורד ל 176 ובנתיב חזור אני כבר רואה את מקומות 1 ו 2 העתידיים טסים ליד הסמן של ה-6 ק"מ. אני מחייך לאחד שרץ לידי והוא מחזיר לי חיוך של "כשאנחנו נגיע לחצי הדרך הם כבר יהיו עם בקבוק מים ומדליה". ספרתי בערך 15 איש שהשארתי מאחור ועברתי את קו מחצית המרחק. הרצים שלפני נמצאים במרחק גדול יחסית אבל אני ממשיך קדימה בביטחון.

–

[7 ק"מ] אני מגיע לתחנת המים האחרונה רק כדי לגלות שנגמרו המים ויש שם אחת שרצה לברזיה, ממלאת שלוש כוסות מים ורודפת אחרי אנשים כדי לתת להם אותן. ברור שברגע שהיא רצה כל המים נשפכים והיא חוזרת לברזיה. אני החלטתי לחסוך ממנה את כל המצב הקפקאי הזה וסימנתי לה שאני מסודר. הגעתי לקבוצת הרצים הבאה: בזמן החימום ראיתי מישהי שנראתה ממש מקצועית והנה, עכשיו היא כבר הולכת ואני עובר אותה בכיף (מאוחר יותר גיליתי מי זו).

–

[9 ק"מ] הדופק על 192, מבטח חטוף בשעון מראה 58 דקות ובראש שלי כבר דמיינתי את עצמי יורד משעה עגולה (בדיעבד: קילומטר בשתי דקות זה בלתי אפשרי). הגוף החליט שמספיק לו לרוץ בקצב מהיר אבל החלטתי לדחוף אותו עוד קילומטר אחד. ברקע עוד מהדהדת המנטרה של המרתוניסטית: "זה לא תחרות…" – איזה לא תחרות, גברת, פה רצים לא מטיילים.

–

[סיום] הכל קרה דיי מהר: קו סיום. שמחה. מדליה. מים. מתיחות. בעודי שוכב על הדשא של פארק היובל ונותן לדופק לרדת שחזרתי כל מה שעבר עלי במירוץ וניסיתי להוציא איזו מסקנה חכמה: כן, זה לא תחרות אבל אני שמח שרצתי מהר מהקצב שלי. לא – אני לא אוכל לסיים את המרתון בארבע שעות (זה יהיה יותר לכיוון ה 4:30) ולא – אני לא אסיים אותו אם אני ארוץ בקצב שרצתי ברחובות.

סיימתי במקום (המכובד?) של 259 מתוך 290 רצים. המירוץ הבא יהיה כנראה גליל-ים. עד אז, חזרה לתוכנית האימונים.

–

אין פוסטים קשורים

בדרך למרתון טבריה, יומן ריצה, ריצה