עומר קפלן

כמה רעש. בימים בהם חצי מדינה מגוייסת למילואים ונשלחת אל היורה הרותחת של עזה, נדמה כי החצי שנשאר בבית (נשים, ילדים, זקנים, ג'ובניקים, לוחמים בדימוס ולוחמים שמתים לקבל צו) החליט לקחת על עצמו את גורל האומה והקדיש את הימים האחרונים, מאז תחילת הפעילות בעזה ומאז הכניסה הקרקעית בפרט, להפצצה בלתי פוסקת של האינטרנט בכל ערוץ תקשורת אפשרי בהגיגי מלחמה.

–

מה לא היה לנו כאן? סופר הקסאמים, התרמה של שורות סטטוס בפייסבוק לצורך עדכוני מלחמה, אינסוף פוסטי דעה וניתוחי בלוגרים ברמות שממציא הגוגל רידר ודאי היה מתהפך בתוך שמיכת הסאטן שלו וגם אם לא היינו חלק מהחיבור הבלתי נמנע של המלחמה בעזה וטוויטר (אני משוכנע שחלק מהאנשים כבר אומרים gaza# ו hamas#) רובנו הרגשנו צורך לעדכן את כל החברים בפייסבוק ובסמס על כל התפתחות ששמענו בטלוויזיה.

–

ואפרופו טלוויזיה, כמה אפשר לקשקש? פריצה לשידור על כל נפילת קסאם שנמשכת עד אין קץ ואייטמים, שהתחילו בתור משהו ספק מגזינים נגמרו ב"בואו ננחש את תוצאות המלחמה באמצעות קלפי טארוט" (זמן מיסטיקה, ערוץ 2) וב"סופר נני תענה על שאלות הצופים" (ערוץ 10).

–

שלא תבינו אותי לא נכון – הסברה בינלאומית לצד חיזוק הסולידריות בישראל באמצעות כלי התקשורת היא אחד הדברים החשובים ביותר ובין היתר, ניהול נכון של המשבר יבטיח לנו חמצן בינלאומי ואשראי להמשך הפעולה, או להפך. אבל – עומס המידע ובעיקר הרעש בדמות חזרה על ידיעות שכבר שמענו ועיסוק כמעט ציני בפרטים הפחות חשובים של המערכה ("שימו לב מה קרה לשלט המזגן הזה" אומרת כתבת ערוץ 10 תוך כדי שהיא מרימה שלט מפוייח באשדוד) עושים בידוק ההפך – גורמים לנו לעומס יתר ולחשק לכבות את ערוצי התקשורת ואת המוח, במקרה הטוב או להכניס מטף בדיוק באמצע של הטלוויזיה.

–

אז בפעם הבאה לפני שאתם מטוויטים או מספרים לכל החברים שמכיר זה או אחר בחמאס חוסל, קצת אחריות, קצת ענווה ובעיקר, קצת שקט.

–

נ.ב – הנה, גם אני תרמתי פוסט למאמץ המלחמתי.

–

הפוסט הזה נכתב בתאריך יום ראשון, 4 בינואר, 2009 בשעה 6:26 pm תחת הקטגוריות אינטרנט. אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות פיד RSS לתגובות. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב בבלוג שלך פוסט כתגובה ולשלוח טראקבאק.