לפני כמה ימים דיברתי עם ליאור על ריצה:

Lior: no, even if once a week you'll do a form run where you do notice stride, with time it will grow on you.
and you'll run faster
and you'll run easier

גם לרוץ מהר יותר וגם לרוץ יעיל יותר? את זה הייתי חייב לבדוק. אז הלכתי, קראתי, צפיתי בהמון סרטונים ובאותו ערב יצאתי ל- Form Training, או אם אני מנסה לתרגם את זה בסגנון חופשי "אימון טכניקה ראשון".

באימון ניסיתי להקפיד על כל עקרונות הריצה: צוואר ישר ומבט קדימה לכיוון הריצה (לפעמים אני רוצה רצים עם ראש שמתנועע לצדדים וכואב לי רק להסתכל), הגוף מוטה רק מעט קדימה ומשתמש בכוח המשיכה, תנועת ידיים חופשית והכי חשוב, לשים לב בכל צעד לא לנחות על העקב אלא לנסות לנחות על מרכז כף הרגל ולדחוף עם האצבעות קדימה כדי לייצר צעדים מלאים ויפים.

ג'וגינג בפתח תקווה. לא באמת. (התמונה ברישיון CC מאת Sportic)

התחושה הראשונה באימון טכניקה היא שאני מאד קל על הרגליים, הצעדים מרגישים קצת יותר גדולים ואני באמת רץ קצת יותר מהר. קשה לי בהתחלה שלא להסתכל למטה על הצעדים שלי כדי לראות על איזה חלק אני נוחת אבל בשלב מסוים החלטתי לנקות את הראש ולנסות פשוט להתרגל. חמישת הקילומטרים הראשונים עברו בלי תקלות מיוחדות, אני חושב שההבדל בין סוגי האימונים החל בחמישה הבאים מתוך העשרה שהקצבתי לאימון: הרגליים התחילו קצת לכאוב (קצת שרירים קצת לא) והדופק היה גבוה במעט (יכול להיות שבגלל המהירות, אבל אני לא מאמין).

סיימתי את האימון תשוש יחסית ובשלושת הקילומטרים האחרונים כבר כמעט ולא הקפדתי על הצעדים ושכחתי בשביל מה יצאתי לאימון. בזמן הכולל חסכתי בערך 4 דקות בזמן לעשרה קילומטר והדופק הממוצע היה גבוה ברמה שלא בטוח שיהייתי יכול להמשיך לרוץ כמה שאני רוצה בניגוד להרבה אימונים אחרים. מכאן, יש לי כמה מסקנות לגבי אימוני טכניקה:

- האימונים צריכים להיות בהתחלה קצרים הרבה יותר, אם כל צעד נחשב, האימון צריך להיות ממוקד הרבה יותר (אפילו 6 או 8 ק"מ, נוותר על האגו של לצאת מהבית בשביל מרחק כזה קצר).

- אם האימון קצר, יכול להיות ששווה לשלב גם אימוני ליבה (בטן, גב תחתון) ומתיחות קצת יותר אינטנסיביות כדי לעשות מזה אימון כולל ומשתלם.

- הפגרה (יוני עד אוגוסט) היא אחלה של זמן להשקיע בטכניקה על חשבון קילומטראז' כביש (על שטח אני לא מוותר).

עדכונים בהמשך.

איכשהו, גם בשנה שעברה ישבתי בבית חודש אחרי המרתון ותהיתי לאן מועדות פני: השנה ההתאוששות שלי ממרתון טבריה (עדיין לא מצאתי את הכוחות הנפשיים לכתוב פוסט מקיף על מה שקרה שם, אני חושב שלוקח לבנאדם איזה חודש כדי לעבד וללמוד) הייתה מהירה במיוחד וכבר בשבוע שאחרי מצאתי את עצמי חזרה בעניינים.

הנטייה הראשונה שלי הייתה לכיוון טריאתלון תל אביב שייערך בחודש יוני – איכשהו יש משהו מאד הרמוני בלקחת את הריצה, שאני שולט בה לחלוטין ולחבר אותה להתמחות בשני ענפי ספורט נוספים: שחייה ורכיבה על אופניים. אחרי שלושה שבועות של אימונים לטריאתלון, כולל שני אימונים בהם רכבתי על אופניים וירדתי ישר לריצה, אני יכול לומר שזה עסק לא קל, אבל עם לא קל אני יכול להתמודד – טריאתלון פשוט לא מרגש אותי. שלא תבינו אותי לא נכון, אני אוהב לרכוב ויש משהו מאד משחרר במהירות ואפילו בעליות שכל מה שצריך לעשות בהן הוא להוריד את הראש ולחפור בפדלים, אבל שחייה משעממת אותי ורכיבות ארוכות לא מוציאות ממני את הסיפוק שיש לי בריצה ארוכה.

מהכביש לשטח, לסינגלים

בשנה שעברה טעמתי את הריצה בשטח ממש בקטנה, כחודש, חודש וחצי לפני תוכנית האימונים למרתון טבריה ועשיתי את זה בעיקר כדי להימנע מאימונים בחום המטורף של יולי אוגוסט וכדי להתחזק קצת עם עליות. עשיתי את האימונים מהר מדי, חזק מדי ולא לקח הרבה זמן לפני שפיתחתי איזושהי פציעה וחזרתי לקרקע הבטוחה של ריצת כביש.

בגדול, אם הייתי צריך לחלק את הריצה בשטח באופן גס הייתי מחלק אותה לשניים: ריצה בסינגלים (כמו שליאור אוהב: אם אפשר בקור, אם אפשר לא פחות משש שעות) הכוללת טיפוסים, סלעים ומה לא. וריצת קרוס-קאנטרי שהיא לא פחות עלייתית ועם מכשולים, אבל יכולה להיות גם על שבילי עפר כבושים ומקומות רחבים.

שש וחצי ביער בן שמן - אם בשעות הבוקר היער מלא במשפחות ופיקניקים, משש בבוקר המקום עמוס ברוכבים, חלקם כבר יוצאים, חלקם פורקים את האופניים מהמנשאים, מרכיבים בעצתלתיים את הגלגלים שהסיעו באוטו. הצבע השולט הוא אדום (אפילו אני,לא יודע למה – פשוט רציתי שאף אחד לא ידרוס אותי) ובאותה שעה לא ראיתי אף רץ באופק. חימום קל, ויצאתי לדרך.

בשנה שעברה מיכל לימדה אותי מסלול ששונה מהמסלולים המקובלים: רוב הרוכבים והרצים יוצאים ממצפה מודיעין קדימה או שמאלה לכיוון הירידות, אני לוקח ימינה ומתחיל לרוץ מהזיכרון. בניגוד לריצת כביש, שם שם המשחק הוא התנתנקות וכניסה לסוג של מצב מדיטטיבי, שמתי לב שבריצת השטח שלי שם המשחק הוא דווקא ריכוז – אין צעד מיותר.

יצא לי לקרוא אתמול את הפוסט של ליאור על ריצה בירידות וניסיתי ליישם ולמרות שבהתחלה נבהלתי מהמהירות שאני תופס בירידות (אני לא הרץ הכי מהיר בשכונה במישור), הירידות היו אצלי סוג של מנוחה כי פשוט העברתי לניוטרל ורקדתי על הסלעים כל הדרך למטה.

איפשהו עד מחצית הדרך (1:15) רצתי על המסלול הבטוח, שבילי עפר רחבים יחסית, כמה עליות, כמה ירידות אבל בגדול – אין הפתעות. אחרי המחצית הרגשתי ממש טוב והחלטתי שזה הזמן לגוון, שברתי את המסלול הרגיל והתחלתי לחפש סינגלים מעניינים, רצתי לפי הנוף – בכל מקום שראיתי גבעה ששווה לטפס עליה, טיפסתי ובגלל שהייתי לבד והיה עלי סלולרי, מצאתי כמה שניות להצטלם שם למעלה:

משם האימון הפך לפשוט קסום – אין עלייה גבוהה מדי, אין ירידה תלולה מדי, הכל לפי הרוח ומאימון של שעתיים וחצי זה הפך לאימון עד-שייגמרו-לי המים.

בסוף האימון חיכתה לי הפתעה מגניבה – החבר'ה מ"יש אומרים" עם פריסת השבת שלהם (עוד פוסט שצריך לכתוב – למה אני פשוט לא מסוגל לחוץ עם קבוצה) וכוס בירה קרה ישר אחרי אימון. וואו, בירה אחרי אימון. בקשר לטריאתלון מתחילת הפוסט, נראה לי שמצאתי אהבה חדשה-ישנה, הבריכה תחכה עוד כמה חודשים.

אני אמור לרוץ מחר את האימון 30 ק"מ הראשון לקראת מרתון טבירה ואני דיי לחוץ. איכשהו כשהתאמנתי למרתון הראשון לפני שנה כל ריצה ארוכה נראתה לי חוויתית: לכבוש עוד פסגה ועוד פסגה, והנה אני כבר מצליח לרוץ 30 בלי לעצור ו-וואו! איזה יופי. עכשיו אני יודע איך הגוף מרגיש אחרי 30 וה-24 שעשיתי לפני שבועיים עדיין מהדהדת לי בשרירים.

מצחיק לראות שהשנה, בדיוק כמו בשנה שעברה המשבר הפסיכולוגי של אמצע תוכנית האימונים הגיע לי בשבוע-11 לתוכנית ובדיוק כמו אז, גם היום המחשבות של "במרתון זה מרחק כפול" מהדהדות לי ולמרות ששגיא חושב שהכל קטן עלי, אני מרגיש דיי רחוק מהבחור המבסוט שסיים מרתון אך לא מזמן.

אני, בימים של ריכוז ומוטיבציה (מירוץ רחובות 2008)

אני מנסה להחזיר את עצמי לבסיס, לסיבות שבשבילן אני רץ, להרגשה העילאית של סיום אימון ארוך ומתיש. כמו להכניע את הדרקון לא במכה אחת ניצחת אלא ב-1,000  חתכים קטנים, קילומטר אחרי קילומטר.

בנתיים מנסה לעמוד על כתפי נפילים (כמו ליאור), אוכל טוב ומקווה לישון מוקדם. אם יש תקווה להחזיר לי את הביטחון בריצה, זה לתת בראש באימון של מחר, סו הלפ מי גוד.

תחילת עונת הריצות (הארוכות) מסמלת אצלי את פתיחת העונה של מחזות הזמר בפלייליסט. מה הקשר? מחזה זמר ממוצע אורך כשעה וחצי – 15 ק"מ ריצה הם פחות או יותר שעה, תעשו את החישוב. במרתון טבירה האחרון, עד נקודת הסיבוב של ה-21.1 ק"מ הספקתי לשמוע את כל יוסף וכותנות הפסים + כל בת הים הקטנה עם דילוגים על הקטעים המעצבנים. אז לכבוד פתיחת העונה, הנה חמשת הפייבוריטים שלי:

Close Every Door To Me (יוסף וכותונת הפסים)

בקטע הזה במחזמר, יוסף נזרק לכלא לאחר שכביכול התעסק עם אשת פוטיפר. הוא דיי מיואש וכמו כל פולני טוב הוא מלקה את עצמו במשפטים בסגנון: אני אשב פה לבד בחושך, תסגרו עלי את האור ותיקחו ממני את כל מי שאני אוהב. הסיום פשוט מעולה (דוני אוסמונד בתור יוסף).

The Point of No Return (פנטום האופרה)

לגמרי לא הבחירה הטבעית כשבמחזמר יש קלאסיקות גדולות הרבה יותר (שיר הנושא או All I Ask of You) אבל מבחינת המיקום בסיפור והעוצמה, אין לשיר הזה מתחרים: בסצנה הזו, שקרובה יחסית לסוף המחזמר, הפנטום רוצח את השחקן הראשי ועולה לבמה במחזמר שהוא עצמו כתב. בשלב מסוים הוא נמצא אחד על אחד עם קריסטין (ההיא שהוא אובססיבי לגביה לאורך כל המחזמר) ומנסה בפעם ה(כמעט) אחרונה לזכות בה.

He Lives in You (מלך האריות)

עם כל הכבוד לסר אלטון עם Can You Feel The Love Tonight, אין לי מושג איך השיר הכי טוב לא הגיע בכלל לסרט. השיר הזה כמעט מסיים את המחזמר כשרפיקי (הקוף) מסביר לסימבה (אריה) שלא משנה מה קורה, האבות שלנו חיים בתוכנו תמיד (מוסר ההשכל של כל הסיפור). הסרטון מראה קאסט חלש יחסית, אם אתם בעניין של לשמוע את הגרסה המקורית והמעולה – תלחצו כאן.

Part of Your Wrold אבל במיוחד את ה Reprise (בת הים הקטנה)

בעוד מלך האריות נצמד כמעט באופן מלא לתסריט המקורי ומציג תמה דיי חדגונית של מוזיקה, בת הים הקטנה – מחזמר חדש יחסית בברודווי מציג לא רק סגנונות מוזיקה מגוונים, אלא גם את מי שאני צופה שתהייה כוכבת ברודווי ענקית – Sierra Boggess. תזכרו את השם.

The Gumbie Cat (קאטס)

קאטס היה המחזמר הראשון שראיתי, וזכיתי לעשות את זה בלונדון עוד לפני שהספיקו לסגור שם את הבאסטה. התחרות בין החתולים היתה קשה ובסופו זכתה החתולה הפולניה שמחנכת את העכברים ("אין להם נימוסים").

שלושה ימים אחרי המרתון עדיין לא יכולתי ללכת: כל השרירים היו נוקשים וכואבים וכדי להיכנס לאוטו הייתי צריך שלושה שלבים: רגל שמאל בפנים, חצי ישבן ואת רגל ימין להרים עם שתי הידיים והופ! אני באוטו (חבל שלא צילמתי ליוטיוב). היום, שבוע וקצת אחרי המרתון נשארה לי רק מזכרת של דלקת מרגיזה במפרק של כף הרגל שמכריחה אותי לשבת בבית ולעשות עם הריצה את שיחת – יחסינו לאן?

–

אור כתב בבלוג שלו, שברגע שעשית מרתון ראשון אתה יכול ללכת לאחד משני כיווניםף רחוק יותר (לכיוון האולטרא-מרתון) או מהר יותר (לשפר את התוצאה שלך). יש יחידי סגולה מטורפים כמו ליאור שעושים את שניהם וגם רוכבים על אופניים תוך כדי.

–

אני, בכל מקרה, לא רואה את עצמי רץ מרתון ומשפר את התוצאה משמעותית: רבע שעה, חצי שעה – יש מצב אבל להגיע לקו סיום ולראות 4:00:00 או פחות נשמע לי דמיוני ובכלל, אני לא יודע אם אני בנוי לכל האימוני אינטרוולים, טמפואים וכל החברים שלהם. ברור לי שככל שארוץ יותר מהר ככה יהיה לי קל יותר למצוא שותפים לריצה (מזכיר לי שישבתי עם ליאור והוא אומר לי – 6:30 לקילומטר? זה הליכה בשבילי) אבל כנראה שזה מצריך עוד קצת מחשבה.

–

כדי לשבור את האווירה השלילית שאני נסחף אליה כאן, הגיעה אלי התמונה מקו הסיום של המרתון:

–

–

אל תתנו ליד המונפת ולחיוך להטעות אתכם – ממש כאב לי.

–

בקשר לריצה, מזל יש לי עוד כמה ימים לחשוב עד שהפציה תיעלם. באופק כבר מחכה לי חצי מרתון עין גדי (לא נראה לי ריאלי שאשתתף) ועונת מירוצי ה 10 ק"מ כשאולי אגנוב גם 10 במרתון תל אביב ואשאר לעודד את כל שאר החברים שירוצו את המרחק המלא. בנתיים, יהיה לי זמן להתחזק בחדר כושר ולרוץ בכיף עם חברים תוך כדי שאני מחליט על היעד הבא.

–

אפשר לעשות צ'קליסט למרתון על דף נייר בשיטה הישנה, ואפשר לפתוח אתר אינטרנט ולעשות צ'קליסט חברתי שכל מי שרוצה יכול לערוך, להוסיף ובסוף להדפיס.

בנימה פולנית יותר, בטוח ארזתי יותר מדי – קליק לרשימה

פוסט-פוסט: הייתי צריך קצת זמן כדי להתניע את תנועת הנוער (ובאמת יש פידבקים מעולים) והזנחתי קצת את הבלוג. אבל הנה, חוזרים לכתוב וכבר בדראפט מתבשל לי פוסט ריצה נחמד.

במסגרת ריצות ההכנה למרתון והארוכה של ה-34 שסיימתי היום (השם ירחם), אני יכול לסמן לעצמי עוד נקודת ציון בדרך למרתון: 1000 ק"מ עם נייק+. נייק פירגנו לי עם תעודה מגניבה:

–

לפני כשלושה שבועות עשתה נייק צעד נוסף לכיוון שיתוף הפעולה עם Apple והוציאה שעון יד חצי לרצים, חצי לא במהדורה מוגבלת לשוק האמריקאי בלבד. אני, שראיתי את השעון באתר של נייקי לא הצלחתי להחזיק את עצמי ותוך 11 יום בסיוע eBay נחת אצלי ה Nike+ Amp הראשון בישראל.

–

מדובר בשעון סיליקון עם סגירה ממתכת. במבט ראשון השעון נראה כמו צמיד (אין עליו שום נורות או משהו בסגנון, מה שעושה אותו אקטסרא מגניב) וברגע שלוחצים על כפתור בצד השעון, הוא מראה את השעה בתצוגת LED אדומה. מתחת לרשת הנורות, ישנם כפתורים המתאימים לשליטה ב iPod אליו חובר מקלט של Nike+.

–

שני דברים מבאסים: עוד לפני שהעמדתי את השעון במבחן הריצה, נתקלתי בשני נושאים ששרפו לי שעתיים מהרגע שהוצאתי את השעון מהקופסה: נייק אמנם השקיעו הרבה בעיצוב ובקונספט, אבל הכניסו לשעון סוללה זולה. למה זה משנה? כי ברגע שרוצים לחבר בין השעון לאייפוד הסוללה חייבת להיות כמעט מלאה, אחרת זה לא קורה. הייתי מניח לעניין אם היה מדובר בסוללת שעון רגילה, אבל נייק שלחה אותי להסתובב בכל רחבי העיר בשביל סוללת שעון שעולה 25 שקל (!) ומצאתי אותה באיזו חנות קטנה למכונות גילוח.

–

נושא מרגיז נוסף הוא התאמת השעון ליד. כמו שאפשר לראות בתמונה הרצועה עשויה סיליקון והשגירה היא ממתכת. בניגוד לשעונים בעלי סגירה דומה עם חוליות, כאן אין אפשרות לקצר חוליות או להוסיף. הפתרון של נייק? קחו מספריים, פרקו את הסגירה ותחתכו את הרצועה לפי המידה שלכם. גזרתם עקום? אין אפשרות להאריך חזרה.

–

מבחן הריצה: יצאתי לרוץ 10 קילומטר עם שעון הדופק שלי על יד אחת, וה Nike+ Amp ביד השניה. בהשוואה לשני שעוני דופק, השעון של נייק פשוט כבד. בריצה שניה שעשיתי עם השעון, החלטתי פשוט להוריד אותו באמצע, הוא יחסית מעיק. בנוסף, סגירת המתכת לא ממש מתאימה למי שרץ: היא לא תופסת את היד כמו שצריך מצד אחד ודיי מציקה אם היא צמודה יותר.

–

למי זה כן מתאים? למי שרוצה להשוויץ בשעון עם עיצוב ממש מגניב, יש לו אייפוד והוא הולך איתו מדי פעם ברחוב (השלט הרחוק עובד וזה דיי נחמד). אבל אם תכננתם לרוץ איתו, חבל על הכסף.

–

רציתי להסריט סרטון הדגמה משלי, אבל עד אז, הנה אחד מחו"ל (עלי זה נראה הרבה יותר מגניב):

–

–

לאחרונה, אני מנצל את הריצות הארוכות כדי להאזין לסגנונות מוזיקה שבמקרים אחרים לא הייתי שומע להנאתי. זה דווקא נחמד ומגוון. במיוחד לריצה האחרונה, הכינה הדס אהובתי מיקס ריצה של להקות בנים ושאר ניינטיס. נכון, זה קצת גיי, אבל העביר לי בכיף.
–

את השירים שלי אני מוריד דרך האתר הזה, אנג'וי

–

את השירים שלי–

–

אם מישהו היה אומר לי לפני שלושה חודשים שאקום ברבע לארבע בבוקר כדי לרוץ חצי מרתון הייתי מבקש ממנו קצת מהחומר שהוא לוקח. בשורה התחתונה, אתמול סיימתי בהצלחה את חצי המרתון הירוק ה-1 (המירוץ השני שלי העונה אחרי מירוץ רחובות).

–

הקדמה: הרצים של הבוקר הם לא הרצים של הלילה

עד לפני חודש, הזמן המועדף מבחינתי לריצה היה הערב: הגוף עדיין חם מכל היום והמקלחת אחרי הריצה שגם סוגרת את היום היא משהו מיוחד. כדי להביא את עצמי למצב בו אוכל להשתתף במירוץ שהזינוק שלו הוא ב 5:30 (מה שאומר שצריך להיות בבית ינאי, מרחק 40 דקות מהבית שלי שעה לפני) אני חייב להתחיל לרוץ בבקרים.

במשך חודש ניסיתי לרכז את כל הריצות הארוכות שלי בשעות הבוקר: כיוונתי שעון מעורר ל 5:00 (השם ירחם) ובחמש וחצי הייתי כבר אחרי מתיחות של בוקר ומתחיל לרוץ. את מרחק חצי המרתון (21 ק"מ) רצתי פעמיים כאשר התוצאות היו באיזור שעתיים ושבע-עשרה דקות עד שעתיים ועשרים.

–

–

[זינוק] אני מתחיל את הריצה בקצב איטי יחסית. אחרי 800 מטר בערך אני שומע באוזניות Low Battery, Activity Stopped. אחרי 800 קילומטר בערך וחצי שנה של עבודה, הסוללה של החיישן ב Nike+ שלי החליטה להיגמר. מה שאומר שעד סוף המירוץ אין לי אינדיקציה לקצב ריצה. ניחא, לפחות יש לי מוזיקה ושילוט של המרחק.

בקילומטר השלישי בערך ירדנו מכביש הגישה לבית ינאי לכיוון נחל אלכסנדר. בתור בנאדם שלא רץ באיזור הזה אף פעם, מדובר במסלול מדהים, מלא בפרדסים ובכל מה שטוב. אני כל כך ארוץ שם שוב.

–

[5 ק"מ] לפני מתחילת המירוץ רצו בזוג שני אנשים: גבר עם חולצה ירוקה ואישה עם גופיה. התקרבנו לתחנת השתיה והחלטתי שנמאס לי להסתכל על הגב המגיע שלהם וזו הזדמנות טובה לעקוף אותם. לעומת חלק גדול מהרצים, בחרתי לרוץ עם חגורת מים ולא לעצור בתחנות השתיה למרות שהחיסרון שבתוספת המשקל.

–

[10 ק"מ] כשהתקרבתי לנקודת חצי הדרך, זו הייתה הזדמנות טובה לאמוד את המיקום שלי ביחס לרצים האחרים. חלק גדול מהם עברו על פני בדרך חזרה והבנתי שיש מאחורי עוד בערך עשרה רצים. מבט בשעון גילה שלחצי הדרך הגעתי בשעה ושלוש דקות, ממש כמו במירוץ רחובות רק שעכשיו יש לי לעבור מרחק כפול.

–

[13 ק"מ] מסיבה לא ברורה, אני מגביר את הקצב והדופק עולה מ 160 ל 183. "יש לך עוד 7 קילומטר" אני אומר לעצמי. עצמי עונה לי "סיבה טובה לרוץ מהר ולסיים עם זה!". בדרך אני עובר עוד כמה אנשים, ההם עם החולצה הירוקה והגופייה כבר מזמן מאחוריי ואני נכנס לשלב בו אני רץ לבד בלי אנשים מסביבי וכל מה שאני שומע זה את עצמי נושם וקצת מוזיקה ברקע.

–

[17 ק"מ] השעון מראה 1:36, אם הכל יילך כמתוכנן, אני אמור לעשות תוצאה טובה הרבה יותר מכל מה שעשיתי עד עכשיו. הדופק 183 – קשה אך יציב ובאופק אני יכול לראות את הבתים של בית ינאי. עוד מעט, ממש כמו באולימפיאדה, אכנס לאצטדיון ואחצה את קו הסיום.

–

[19 ק"מ] אני רץ כבר כמה דקות בתוך בית ינאי והסוף לא נראה קרוב. אנשים שכבר סיימו ולובשים את חולצות המירוץ עומדים בצד ומעודדים. "זה עוד מעט הסוף!" צועקת לי מישהי מצד הדרך "מתי זה ייגמר?!" אני מחזיר לה. בנקודה זו מתחיל להתפשט אצלי כאב חד בצד ימין ומקשה עלי לנשום. באותו זמן אני נזכר שזה משהו שקשור לסרעפת, חבל שלא חפרתי קצת יותר בפורומים.

–

[סיום] "בזמן של שעתיים וארבע דקות, עומר קפלן" מודיע הכרוז תוך כדי שאני חוצה את קו הסיום: "מה אתה אומר, עומר?" הוא שואל ואני רק חושב על להתרסק על הדשא. "עלכיפאק, הכל עלכיפאק".

–

–