אני אמור לרוץ מחר את האימון 30 ק"מ הראשון לקראת מרתון טבירה ואני דיי לחוץ. איכשהו כשהתאמנתי למרתון הראשון לפני שנה כל ריצה ארוכה נראתה לי חוויתית: לכבוש עוד פסגה ועוד פסגה, והנה אני כבר מצליח לרוץ 30 בלי לעצור ו-וואו! איזה יופי. עכשיו אני יודע איך הגוף מרגיש אחרי 30 וה-24 שעשיתי לפני שבועיים עדיין מהדהדת לי בשרירים.
מצחיק לראות שהשנה, בדיוק כמו בשנה שעברה המשבר הפסיכולוגי של אמצע תוכנית האימונים הגיע לי בשבוע-11 לתוכנית ובדיוק כמו אז, גם היום המחשבות של "במרתון זה מרחק כפול" מהדהדות לי ולמרות ששגיא חושב שהכל קטן עלי, אני מרגיש דיי רחוק מהבחור המבסוט שסיים מרתון אך לא מזמן.
אני, בימים של ריכוז ומוטיבציה (מירוץ רחובות 2008)
אני מנסה להחזיר את עצמי לבסיס, לסיבות שבשבילן אני רץ, להרגשה העילאית של סיום אימון ארוך ומתיש. כמו להכניע את הדרקון לא במכה אחת ניצחת אלא ב-1,000 חתכים קטנים, קילומטר אחרי קילומטר.
בנתיים מנסה לעמוד על כתפי נפילים (כמו ליאור), אוכל טוב ומקווה לישון מוקדם. אם יש תקווה להחזיר לי את הביטחון בריצה, זה לתת בראש באימון של מחר, סו הלפ מי גוד.