שלושה ימים אחרי המרתון עדיין לא יכולתי ללכת: כל השרירים היו נוקשים וכואבים וכדי להיכנס לאוטו הייתי צריך שלושה שלבים: רגל שמאל בפנים, חצי ישבן ואת רגל ימין להרים עם שתי הידיים והופ! אני באוטו (חבל שלא צילמתי ליוטיוב). היום, שבוע וקצת אחרי המרתון נשארה לי רק מזכרת של דלקת מרגיזה במפרק של כף הרגל שמכריחה אותי לשבת בבית ולעשות עם הריצה את שיחת – יחסינו לאן?

–

אור כתב בבלוג שלו, שברגע שעשית מרתון ראשון אתה יכול ללכת לאחד משני כיווניםף רחוק יותר (לכיוון האולטרא-מרתון) או מהר יותר (לשפר את התוצאה שלך). יש יחידי סגולה מטורפים כמו ליאור שעושים את שניהם וגם רוכבים על אופניים תוך כדי.

–

אני, בכל מקרה, לא רואה את עצמי רץ מרתון ומשפר את התוצאה משמעותית: רבע שעה, חצי שעה – יש מצב אבל להגיע לקו סיום ולראות 4:00:00 או פחות נשמע לי דמיוני ובכלל, אני לא יודע אם אני בנוי לכל האימוני אינטרוולים, טמפואים וכל החברים שלהם. ברור לי שככל שארוץ יותר מהר ככה יהיה לי קל יותר למצוא שותפים לריצה (מזכיר לי שישבתי עם ליאור והוא אומר לי – 6:30 לקילומטר? זה הליכה בשבילי) אבל כנראה שזה מצריך עוד קצת מחשבה.

–

כדי לשבור את האווירה השלילית שאני נסחף אליה כאן, הגיעה אלי התמונה מקו הסיום של המרתון:

–

–

אל תתנו ליד המונפת ולחיוך להטעות אתכם – ממש כאב לי.

–

בקשר לריצה, מזל יש לי עוד כמה ימים לחשוב עד שהפציה תיעלם. באופק כבר מחכה לי חצי מרתון עין גדי (לא נראה לי ריאלי שאשתתף) ועונת מירוצי ה 10 ק"מ כשאולי אגנוב גם 10 במרתון תל אביב ואשאר לעודד את כל שאר החברים שירוצו את המרחק המלא. בנתיים, יהיה לי זמן להתחזק בחדר כושר ולרוץ בכיף עם חברים תוך כדי שאני מחליט על היעד הבא.

–

אחרי המרתון, בדרך למרתון טבריה, יומן ריצה, ריצה