–

"אחי, זה כולה סנדוויץ' עם בולגרית וחסה" אומר לי האיש מהסנדוויצ'ים שמגיע אלינו כל בוקר בעשר בדיוק ומניח בקפיטריה סלסלה עם כריכים. הצעתי לשדרג לו את החיים ולהקים אתר אינטרנט (בחינם!) שבו כל עובד יוכל להזמין איזה סנדוויץ' שהוא רוצה בכל יום במקום לחיות במתח ולגלות שהיום עוד פעם אוכלים ביצה וחומוס.

–

"אבל זה בחינם!" אני אומר לו "ובמקום שכל יום תכין דברים שאף אחד לא יאכל תרוויח יותר כסף". בראש אני כבר מריץ את הרשת החברתית "סנדוויץ20.קו.איל" עם פיצ'רים כמו "עוד אנשים שאוכלים את הסנדוויץ' שלך" ו"אנשים שאוהבים נקניק אהבו גם את…". עוד שנתיים הבחור מנהל רשת סנדוויצ'ים כלל ארצית, מוכר את המודל לאיטליה ועושה את האקזיט שלו עם כמה מליונים ונותן לי אופציות על הדרך.

–

"אחי, מה אינטרנט עכשיו, כולה סנדוויץ'" הוא מתעקש, ויכול להיות שהוא צודק. לפעמים זה מרגיש לי כאילו לקחנו כל אירוע נחמד, אקראי ובעיקר פיזי והפכנו אותו לשירות אינטרנטי-וירטואלי. מצד אחד, אנחנו לא צריכים ללכת למשרד הרישוי (שכבר הוגדר כשלוחה של הגהנום על כדור הארץ) אבל מצד שני, מתי בפעם האחרונה כתבנו את המשימות שלנו בפנקס, שלחנו מכתב בדואר והתרגשנו כשהיינו צריכים לקבל אחד או סתם ישבנו בבתי קפה בלי לחפש מסביב את הסטיקר של הWiFi ולעדכן את טוויטר בסלולר.

–

אני לא אשקר, אני חייב להיות מחובר, כל הזמן. בנדיקט אנדרסון כתב על "קהילות מדומיינות": אנשים שרחוקים מאיתנו עשרות ואולי מאות ואלפי קילומטרים שאנחנו לא מכירים ובכל זאת אנחנו חשים אליהם קרבה בלתי מוסברת. אני כבר לא זוכר מתי בפעם האחרונה לא פתחתי את הבוקר עם שעה של קריאת בלוגים וראיתי משהו מגניב בלי לחשוב "זה אחלה תמונה לפליקר.

–

מגניב לדעת שיש אנשים בעולם שלא צריכים את כל השטויות האלה. תנו להם למכור את הסנדוויץ' שלהם בשקט.

–

בקטנה

• למי שלא ידע – מחר בבוקר סוף העולם וכמובן שזה נופל על היום שנכנסת בו המשכורת. מקווה שארזתם.

–

מחשבות בסדר כרונולגי, שמישהו יכבה את האינטרנט