איכשהו, גם בשנה שעברה ישבתי בבית חודש אחרי המרתון ותהיתי לאן מועדות פני: השנה ההתאוששות שלי ממרתון טבריה (עדיין לא מצאתי את הכוחות הנפשיים לכתוב פוסט מקיף על מה שקרה שם, אני חושב שלוקח לבנאדם איזה חודש כדי לעבד וללמוד) הייתה מהירה במיוחד וכבר בשבוע שאחרי מצאתי את עצמי חזרה בעניינים.

הנטייה הראשונה שלי הייתה לכיוון טריאתלון תל אביב שייערך בחודש יוני – איכשהו יש משהו מאד הרמוני בלקחת את הריצה, שאני שולט בה לחלוטין ולחבר אותה להתמחות בשני ענפי ספורט נוספים: שחייה ורכיבה על אופניים. אחרי שלושה שבועות של אימונים לטריאתלון, כולל שני אימונים בהם רכבתי על אופניים וירדתי ישר לריצה, אני יכול לומר שזה עסק לא קל, אבל עם לא קל אני יכול להתמודד – טריאתלון פשוט לא מרגש אותי. שלא תבינו אותי לא נכון, אני אוהב לרכוב ויש משהו מאד משחרר במהירות ואפילו בעליות שכל מה שצריך לעשות בהן הוא להוריד את הראש ולחפור בפדלים, אבל שחייה משעממת אותי ורכיבות ארוכות לא מוציאות ממני את הסיפוק שיש לי בריצה ארוכה.

מהכביש לשטח, לסינגלים

בשנה שעברה טעמתי את הריצה בשטח ממש בקטנה, כחודש, חודש וחצי לפני תוכנית האימונים למרתון טבריה ועשיתי את זה בעיקר כדי להימנע מאימונים בחום המטורף של יולי אוגוסט וכדי להתחזק קצת עם עליות. עשיתי את האימונים מהר מדי, חזק מדי ולא לקח הרבה זמן לפני שפיתחתי איזושהי פציעה וחזרתי לקרקע הבטוחה של ריצת כביש.

בגדול, אם הייתי צריך לחלק את הריצה בשטח באופן גס הייתי מחלק אותה לשניים: ריצה בסינגלים (כמו שליאור אוהב: אם אפשר בקור, אם אפשר לא פחות משש שעות) הכוללת טיפוסים, סלעים ומה לא. וריצת קרוס-קאנטרי שהיא לא פחות עלייתית ועם מכשולים, אבל יכולה להיות גם על שבילי עפר כבושים ומקומות רחבים.

שש וחצי ביער בן שמן - אם בשעות הבוקר היער מלא במשפחות ופיקניקים, משש בבוקר המקום עמוס ברוכבים, חלקם כבר יוצאים, חלקם פורקים את האופניים מהמנשאים, מרכיבים בעצתלתיים את הגלגלים שהסיעו באוטו. הצבע השולט הוא אדום (אפילו אני,לא יודע למה – פשוט רציתי שאף אחד לא ידרוס אותי) ובאותה שעה לא ראיתי אף רץ באופק. חימום קל, ויצאתי לדרך.

בשנה שעברה מיכל לימדה אותי מסלול ששונה מהמסלולים המקובלים: רוב הרוכבים והרצים יוצאים ממצפה מודיעין קדימה או שמאלה לכיוון הירידות, אני לוקח ימינה ומתחיל לרוץ מהזיכרון. בניגוד לריצת כביש, שם שם המשחק הוא התנתנקות וכניסה לסוג של מצב מדיטטיבי, שמתי לב שבריצת השטח שלי שם המשחק הוא דווקא ריכוז – אין צעד מיותר.

יצא לי לקרוא אתמול את הפוסט של ליאור על ריצה בירידות וניסיתי ליישם ולמרות שבהתחלה נבהלתי מהמהירות שאני תופס בירידות (אני לא הרץ הכי מהיר בשכונה במישור), הירידות היו אצלי סוג של מנוחה כי פשוט העברתי לניוטרל ורקדתי על הסלעים כל הדרך למטה.

איפשהו עד מחצית הדרך (1:15) רצתי על המסלול הבטוח, שבילי עפר רחבים יחסית, כמה עליות, כמה ירידות אבל בגדול – אין הפתעות. אחרי המחצית הרגשתי ממש טוב והחלטתי שזה הזמן לגוון, שברתי את המסלול הרגיל והתחלתי לחפש סינגלים מעניינים, רצתי לפי הנוף – בכל מקום שראיתי גבעה ששווה לטפס עליה, טיפסתי ובגלל שהייתי לבד והיה עלי סלולרי, מצאתי כמה שניות להצטלם שם למעלה:

משם האימון הפך לפשוט קסום – אין עלייה גבוהה מדי, אין ירידה תלולה מדי, הכל לפי הרוח ומאימון של שעתיים וחצי זה הפך לאימון עד-שייגמרו-לי המים.

בסוף האימון חיכתה לי הפתעה מגניבה – החבר'ה מ"יש אומרים" עם פריסת השבת שלהם (עוד פוסט שצריך לכתוב – למה אני פשוט לא מסוגל לחוץ עם קבוצה) וכוס בירה קרה ישר אחרי אימון. וואו, בירה אחרי אימון. בקשר לטריאתלון מתחילת הפוסט, נראה לי שמצאתי אהבה חדשה-ישנה, הבריכה תחכה עוד כמה חודשים.

את חלות, בן שמן, יומן ריצה, סינגלים, ריצה, ריצה בשטח

אני אמור לרוץ מחר את האימון 30 ק"מ הראשון לקראת מרתון טבירה ואני דיי לחוץ. איכשהו כשהתאמנתי למרתון הראשון לפני שנה כל ריצה ארוכה נראתה לי חוויתית: לכבוש עוד פסגה ועוד פסגה, והנה אני כבר מצליח לרוץ 30 בלי לעצור ו-וואו! איזה יופי. עכשיו אני יודע איך הגוף מרגיש אחרי 30 וה-24 שעשיתי לפני שבועיים עדיין מהדהדת לי בשרירים.

מצחיק לראות שהשנה, בדיוק כמו בשנה שעברה המשבר הפסיכולוגי של אמצע תוכנית האימונים הגיע לי בשבוע-11 לתוכנית ובדיוק כמו אז, גם היום המחשבות של "במרתון זה מרחק כפול" מהדהדות לי ולמרות ששגיא חושב שהכל קטן עלי, אני מרגיש דיי רחוק מהבחור המבסוט שסיים מרתון אך לא מזמן.

אני, בימים של ריכוז ומוטיבציה (מירוץ רחובות 2008)

אני מנסה להחזיר את עצמי לבסיס, לסיבות שבשבילן אני רץ, להרגשה העילאית של סיום אימון ארוך ומתיש. כמו להכניע את הדרקון לא במכה אחת ניצחת אלא ב-1,000  חתכים קטנים, קילומטר אחרי קילומטר.

בנתיים מנסה לעמוד על כתפי נפילים (כמו ליאור), אוכל טוב ומקווה לישון מוקדם. אם יש תקווה להחזיר לי את הביטחון בריצה, זה לתת בראש באימון של מחר, סו הלפ מי גוד.

בדרך למרתון טבריה, יומן ריצה, פסיכולוגיה, ריצה