אם לא יקרו דברים בלתי צפויים בזירה החדשותית, רבות עוד ידובר בימים הקרובים על המקרה של ידנו וורקה (23), צעירה אתיופית שהותקפה (צריך לומר, לכאורה) מילולית על ידי נהג אגד שלא חסך ממנה ביטויים שחשבתי ששומעים רק בפרקים של "חוק וסדר" בזמן שאיזה ארגון גזעני הופך את כל המדפים בסופרמרקט של ההיספנים.
תרשו לי לעשות מעשה רביב דרוקר ולספר לכם על האייטם שמאחורי האייטם: אותה צעירה מותקפת מילולית היא חניכת הפר"ח של הדס, חברתי האהובה. לפני יומיים התקשרה אותה צעירה להדס וסיפרה לה את כל הסיפור. בהתחלה היא חשבה לרדת מכל העניין אבל הדס התעקשה ואמרה לה: "את לא תוותרי, מחר בבוקר כשתירגעי אנחנו נדבר ואני אכתובהכל ונעביר את זה הלאה". מפה לשם, האייטם הגיע לדסק החדשות ב ynet (גילוי נאות: אני הרמתי להנחתה, אבל כתבתי רק את הליד, בלי בקשות מיוחדות) וחשבתי שכאן זה ייגמר.
לא רק שהאייטם התפרסם וזכה לקידום משמעותי בעמוד הבית של ynet, אלא היה מהאייטמים שפתחו את מהדורת החדשות המרכזית בערוץ 2 הערב (עדכון – יש דיבור על הפגנה שמתארגנת) ולחשוב שהכל בזכות שיחת טלפון והדס אחת שעמדה על שלה.
Mako לא נותנים אמבד - אז פשוט תלחצו כאן (צילומסך: חדשות ערוץ 2)
ממש לא מזמן, בשנות ה-60, לעיתונאים היה פתק על הכובע וכולם היו חברים במין גילדה מקצועית עם סנדרטים וחוקי כניסה נוקשים. בראשית שנות ה-90, עם התפשטות הבלוגים והמיינסטרימיזציה של העיתונות החדשה (ניו-ג'ורנליזם) הורחבה ההגדרה של "מיהו עיתונאי" ועד כמה שהאקדמיה מכירה היום היא עומדת על המשפט: "עיתונאי הוא כל מי שנשלח למשימה עיתונאית". רוצה לומר, החלטת להיות בלוגר אקטביסט? אתר אינטרנט נתן לך 100 שקל כדי להיכנס לחנות ולמצוא ליקויים? אתה עיתונאי!
אני חושב שהסיפור של ידנו מרחיב קצת יותר את אותה הגדרה שמורחבת גם ככה: ממרומי התואר הראשון בפסיכולוגיה, חברתי האהובה היא לא הטיפוס העיתונאי. מאידך, היא הטיפוס הרגיש והאמפתי ואותה רגישות וחוש צדק, הם אלה שהביאו אותה להרגיש ולהרים את הסיפור המושלם מבחינה עיתונאית: חשוב, מעניין, רלוונטי (פשעי שנאה זה באופנה) ובזמן אמת – עיתונאות 101. הדס הגיעה לידנו, ראיינה אותה, הוציאה את תמצית הסיפור וארזה אותו בצורה שעורכי החדשות ייעכלו אותו כמו שצריך ויהפכו אותו לאייטם.
בהרגשה שלי, ככל שאמצעי המדיה שואפים לנהל קשר בלתי אמצעי ולהתקרב לקהל היעד (יונית מבקשת את האייטם הבא, לא תשלח?), אנשים מפנים את הרגישות והאף שלהם לסיפורים האנושיים שיש מסביבם ואם פעם העניין היה נסגר במכות בסמטה, היום כל אדם אורז סיפור ורחוק מייל או סמס אחד מהפריים טיים – עובדה. אז כדי להיות עיתונאי כבר לא צריך להיות במשימה, פשוט צריך להיות עם זיקה למדיה – וכאלה יש הרבה.